מנהל היקר שלום וברכה!
מאת: האזרח אלכסנדר יבליצקי הובו.
שלומות.
אני יודע שכבר בירכתי את אדוני, אבל נדמה לי שמנהלים, בעיקר בשיעור הקומה שלו, לא יתנגדו לכיבודים, גם אם הם מיותרים אפילו בפרוטוקול שנכתב עבורם אי שם.
אז כך:
אתחיל בכמה מילים עלי, כדי שאדוני יידע מי פונה אליו, בכל זאת.
ובכן, אני גנב* בן גנב, טפיל, (דור ראשון), ואפיקורס גמור בכל מה שקשור לעקרונות וגם חסר עקבות וטיפוס בלתי עקבי, כלומר עד שאדוני יגמור את הכיתוב הזה, יתכן שאני כבר בכלל חושב אחרת.
אולם, אין זה אומר אדוני, שאני בן אדם שלילי למרות זאת, אלא בעיקר בלתי מאמין בקדושה, נצחיות או בעיקר שווה למות בשביל... , של כל מה שאנשים כמוני המציאו אי פעם.
כך גם, אני רואה את עצמי בן אדם מאוד אופטימי, ועל כך יעיד המכתב הזה שאני כותב, שמתבסס על הנחה לפיה יש שם משהו, והמשהו הזה קשוב גם לאחד כמוני.
אולם נחזור כעת להפרה של דיבר שמונה: "לא תגנוב" לחוקים שתבעתה, שאני הזכרתי קודם. (ויסלח לי אדוני, שאני עובר לדיבור ישיר מידי פעם, הדיבור בגוף שלישי זר לי, והופך אותי לעילג לעילא).
זה נכון, אני גנב, ואני יודע בוודאות שגם אבי היה כך ועל כן אני יכול להניח ברמה של סבירות מתקבלת על הדעת, שגם אביו ואבי אביו היו כך, כלומר אני צאצא של הרבה גנבים ואב לעוד שלושה לפחות, כאלה שבלידתם על פי הנחזה*, גם לי יש חלק.
הקביעה הזאת נשמעת אמנם מאוד נחרצת, אולם אם אדוני יהרהר בחוקים שקבע, יראה שבנסיבות שיצר עבורנו בהמשך, לא נותרה לנו שום אפשרות שלא לשלוח את ידנו בגניבה מידי פעם, אחרת, נהיה בצד של הנגנבים, ולאו דווקא מצחוק ונחת.
ואם אני הולך עד הסוף ברציונליזציה של מעשי הגניבה והדחפים שמעוררים אותם, אמצא שם את כבודו בכל מקרה, וזה קצת בעיתי, כי אם אדוני נוכח גם בעת שנוצרנו, למה לכל הרוחות נתן לכל הדחפים המיותרים האלה להיטמא בנו.
כמו כן, אני רוצה להדגיש שאין במשפט האחרון כדי לטעון טענות נגד אדוני, אלא לקבוע עובדות על סמך ניסיון מצטבר של הרבה מאוד דורות, של יצורים כמוני.
כמו גם, ויסלח לי אדוני, אולם זה ממש בולט לעין, איני מבין לשם מה הכפילות בעשרת הסעיפים, כי מעיון ראשוני ברור שסעיפים שבע ועשר מיותרים, הרי מדובר באיסור עקרוני, שכלול בשמונה ממילא.
וכאן אני רוצה להאיר את תשומת ליבו של אדוני לדבר מוזר עוד יותר.
בחוק הפלילי שלנו, זה שנחקק ב – 1977, שם סעיף הגניבה רשום במקום ה – 383, אחרי הרבה מאוד מעשים הרבה פחות מרעישים, כמו להוריד סטירה לשכן נניח, (ואדוני יבין בהמשך, שלפחות במקרה שלי, זה מתבקש ומוצדק לגמרי), או להמיר את דתו של קטין, כאילו שטיפת המוח שעובר כל ילוד במגזר מסוים, לא נקרא להמיר את הדת וגם קצת את הדעת.
הרי אפילו עורכי דינים הם רק בני אדם, ומתעייפים כמונו, בני התמותה הרגילים, כאלה שאינם עורכי דינים, וסביר שערנותם בעת שמגיעים לסעיף שלוש מאות שמונים ושלוש, אינה כמו כמה עשרות לפני זה. יוצא איפה שניתן להסיק ברמת סבירות משכנעת, שמנסחי החוק הפלילי לא יחסו לעבירה הזאת את המשקל שיחס לו אדוני, שדן בו בשלושה סעיפים שונים, שלושה מתוך עשר.
כך קורה שהחוק הזה, שאנחנו כתבנו, מתעלם מכמה אספקטים בחוק הזה שלך, ובעיני זו הפרה בוטה של מה שהוסכם בינך ובין המגמגם ההוא, למרות שהשיחה הזאת, באופן בלתי דמוקרטי, חסויה עד היום, כי הוא לקח את פרטיו לקבר, ואתה אדוני, לא דיברת מאת זו עם אף אחד מאתנו.
באופן זה, אפשר היום לזיין את אשתו של השכן, (ולקביעה הזאת אין קשר לשכן שלי אליעזר בוזגלו יבלונקה, שעושה את אשתי על בסיס קבוע), אלא לתהיות על מה נשתנה ומה ישתנה עוד הלאה.
במקום זה, התקינו כמה חוקים חדשים לגמרי, ששייכים לעולם הווירטואלי, שם פעילים סוג מאוד מתוחכם וחדש של גנבים, שהמציאו שיטה שבו הגנבים הם מלחי הארץ ולנגנבים אין בכלל כסף והבסיס המשותף לכל מה שיש שם, שלאדוני בכל צורה ואופן, אין בתחום הזה יד וגם לא רגל.
למרות שזה נראה מנוכר ובלתי הגיוני לקבוע, כי דווקא בתחום הרוחני לכאורה, נפקד מקומו של הארכי – רוח, או של אדוני, אולם עם כל הצער, אם יבדוק אדוני מה קורה שם, יראה בעצמו שלו ולרוחו, אין שם זכר, אלא לאלים חדשים, אלה הבעלים של הממון הבינארי, המכשיר החדש שבאמצעותו נשלט העולם הווירטואלי.
(ועוד נחזור לפיגורות האלה, כי הן קשורות גם לפואנטה, אליה נגיע בהמשך, אני מבטיח).
מקובל לחשוב שפונים למנהלים בתלונות או בקשות או חנופה של יום יום, אולם אני אעשה לא כך וגם לא כך וגם לא ככה.
לא אבקש את אדוני לעשות דבר עבורי, מתוך ידיעה מובהקת, שאדוני לא יעשה כלום בכל מקרה, לא עבורי וגם לא עבור אליעזר בוזגלו יבלונקה, וסתם הבאתי אותו בתור דוגמה לרעיון, כי כבר הזכרתי אותו ואיני רוצה להעמיס יותר מידי שמות על הפניה הזאת לאדוני, כי אם אתחיל לזרוק שמות, בסוף אני עוד עשוי להגיע לכמה שעושים לי באמת חררה.
ובעניין האישי שלי ושל בוזגלו יבלונקה.
ובכן, לעשות את אישתי, מתוך ניסיון אישי של המון שנים, זה בכלל לא רע, כך שבאיזה שהוא מקום, אני יכול להבין את יבלונקה. (לא את אשתי, כי האיש נראה כמו גורילת הרים שעירה במיוחד, ובין רגליו הקצרות, עד לברכיים, אין בכלל רווח, ואולי ברגע זה ממש, נפל לי האסימון אדוני והבנתי מה אשתי מצאה בו, ובהארה הזאת, אדוני היקר, שאין ספק שיש לו, לאדוני חלק, כבר עשיתי דבר, לקידום ההבנה שלי באירועי ההווה, שבלעדן חבל לנסות ולעשות משו למען העתיד שהוא החשוב באמת עבור כולנו).
בעניין הזה של ההווה, רציתי לשאול את אדוני שאלה.
למה לא עשה אתנחתא בעת היצירה, ויצר בין שני הקונספטים האלה של עבר ועתיד מעבר חד, שהוא לא מעבר בעצם אלא סוג של מטמורפוזה.
הרי אילו יצר הווה ממשי, ולא רק ווירטואלי, היה לי, לבוזגלו ולעוד כמה מיליארדים, מימד שבו ניתן להיאחז ללא חילוקי דעות ומחלוקות אידיאולוגיות, למציאות שבה, לא רק את העתיד שלנו, אלא גם את העבר אנחנו נאלצים להפקיד בידי מומחים, שיעבירום תהליך של עיצוב, כדי שגם בוזגלו, (ויסלח לי אדוני, אבל יש איזה תחום או שניים, שבהן הזהות ביני ובינו לא ממש אבסולוטית), יוכל להבין או לחשוב כך.
וכדי שאובן, אפרט קצת.
שיחשוב אדוני, כיצד נוצרת היסטוריה?
(ואני מבין שעבור אדוני, זו שאלה לגמרי מיותרת, כי בהווייתו שלו, בעצם מדובר בעניין שהוא סטטי).
מקובל לחשוב, שהיסטוריונים יושבים ליד שולחנות עץ, בדרך כלל מהגוני סגנון לואי ה – 14, ורושמים את האירועים שהוו, או ששמעו עליהם, והרישום הזה, אחרי שהוא גדל לכדי ספר, מודפס ומופץ או נמכר ב"צומת ספרים" בארבעה ספרים במאה שקל.
כמובן שזו תהיה טעות לחשוב כי כל מה שהם רשמו היא עובדה מוגמרת.
הרי איש מהם, לא ממש נעדר אגו או דעות מסוימות שאינן חיות בשלום עם עובדות מסוימות, כמו למשל יוסף בן מתתיהו, או יוספוס פלוויוס, (וראה אדוני, אפילו שמות יש לו שניים), שלא ירצה להודות כי את הקריירה שלו פתח במעשה בגידה מביש, אחרי שכל פקודיו נרצחו באכזריות בלתי הולמת, אחד בחרבו של השני, והותירו אותו לבד, בפני דילמה, שלא הייתה שם עבור חבריו, שה(ח)יו ומתו ב"צוותא".**
כך עומד לו אחד מגדולי ההיסטוריונים, וצריך להחליט עם ליטול את חייו ולגזול מאתנו את הסיפור של "מלחמות היהודים" וחורבן בית שני, או לבגוד בזכר חבריו, להיכנע לרומאים ולחיות עד למאה הבאה.
אולם בניגוד לכל 38 חבריו שהיו מוטלים מתים סביבו, ההחלטה שלו הייתה נטולת פניות או לחץ חברתי.
יוסף, שעבר ברגע זה מטמורפוזה, והפך באחת ליוספוס, החליט לחיות ולהמיר את המקצוע שלו ממנהיג של מרד להיסטוריון של המאה.
ולמה אני מספר לאדוני על התהפוכות של אחד מגדולי ההיסטוריונים?
כדי להמחיש, שאפילו איש שנולד בתרמית, יכול לעשות היסטוריה.
וזו לא סתם עשייה, כמו של מושיק עפייה או *.פרץ, (מי שזוכר את ה – DOS הישן והטוב, כוכבית כזאת היא כלום, עד שיוצקים לה תוכן, לכן במקרה הזה, הכוכבית היא לנצח).
אלא כזאת, שמלמדים במוסדות אקדמיים, על אף שלפי כיוון העניינים כיום, אפשר שה - "*.פרץ-אים" יהפכו לחומר לגיטימי ללימוד במכללה על שם הרב עובדיה.
וכל העניין הזה, או הצורך בהיסטוריה, נולד בעצם מתוך כשל בקונסטרוקציה.
יחשוב אדוני, שכאמור הווייתו ברצף בלתי דינאמי, ויראה, כי המצב היחיד בו אני יכול לחוות הווה, הוא בהיסטוריה.
רק שם, לאחר תהליך היפוך ווירטואלי, אני יכול לפרוס מסכת עובדתית סבוכה ומורכבת, לכדי אירוע מתמשך שאפשר לדון בו, לנתחו ולהסיק ממנו.
אולם גם אם מגיעים להסכמה על העובדות, אחרי תהליך מיזוג של כל האמיתות לכאורה ויצירת האמצע שלהם, או סוג של ממוצע בין כל האמירות שהפכו לגרסאות אקדמיות בינתיים, המחלוקת נשארת בעינה בקשר לעתיד שהעבר הזה צופן בו.
אבל עם הפרובלמה הזאת אפשר לחיות בשלום, בראש וראשונה, כי היא אוניברסאלית.
אולם ברגע שהמחלוקת מתחילה בשלב הקודם, שבו אירעו האירועים שמתגבשים לכדי היסטוריה, כלומר יש מחלוקת על מה אירע וראוי להיכנס לספרי ההיסטוריה, ומנהלים זוטרים בהרבה מאדוני עושים בהם מעשה של צנזורה, או אלימינציה, או תיקון, כמו שראיתי שעושים פקידים מאוד פעילים במשרד החינוך שלנו, לפיו יש אמנם שלום עם ירדן, אבל אין את תהליך אוסלו, ומעולם לא היה גם, אז אני, הגנב בן גנב מתחיל להילחץ, כי על פי אותה ההיסטוריה שאני מכיר, לפני האלימינציה, כל קולקטיב או עם שעשה ל"תיקון" עברו, הפך בסופו של עניין בעצמו להיסטוריה.
אני מצטער אדוני, שרק אחרי 1391 מילים הגעתי לפואנטה, אבל אם אדוני נתן את דעתו לטיעונים שלי עד כאן, יבין, שכדי שגנב בן גנב כמוני ילין בפני אדון האדונים על קולגות, צריך שתיעשה הבחנה מאוד ברורה בין סוגי הגנבים שפועלים ברקע.
ברגע שאי מי שולח את ידו בעבר הציבורי של כולנו, ומתחיל להעלים משם אירועים כמו אוסלו, אז כל הגנבים האחרים, אלה של יום יום, צריכים להתקומם ולהתחיל ללכת, כמו שהולכים בימים אלה כמה עשרות אלפים של כסילים אחרי הוריו של חייל שאוהב מאוד שניצל.
כי בעת שתהלוכות מחאה נוצרות כמו כלום בעניין זניח ברמה הציבורית שלנו, וכלום בעניין שהוא אמור להיות לבו של הקונצנזוס, אז גנבים כמוני מתחילים להילחץ שאוטוטו לא יהיה להם ממי לגנוב עוד, והמציאות שהאירה להם פנים עד כה, הולכת ומתכדרת כמו עתידו האישי והציבורי, כמו גם של מרבית הקולגות.
ותבין, אדוני, למרות המיקום היחסי שלי במפת הדעות הארץ ישראלית, שהוא באופן לגמרי מובהק נמצא משמאל לירדן בעת שפונים צפונה, זה לא אוסלו כאוסלו שמקומם אותי, אלא עצם האירוע.
באותה המידה אהיה מודאג אם יטענו, כי אנשי הלח"י מעולם לא היו טרוריסטים, אלא קבוצה של עובדים סוציאליים שעמלו כל חייהם לרווחת הפלסטינים והבריטים.
בברכה
אלכסנדר יבליצקי הובו
*גנב, הכוונה לשימוש האידי של המונח, כמו כל מי שלא ממש ישר דרך, מלאך או בקיצור, לא אנחנו.
**הרשומות, לא התורה שבעל פה, כי שם יש גרסאות שונות קצת.
***למעשה הוא לא נשאר לבד, אלא עם עוד חייל, ושניהם סימולטנית החליטו להפסיק את ההרג ולחיות הלאה.
כותב, מבקר ומייחל.
